עשיית מלאכה

משמע היו כך וכך לעומר למה שהיה כבר בעומר וא"א לפרשו בט"ז שבו שבעומר משמע בתוך משא"כ בלמד משמע לשעבר.

טעם הנוסח "לעומר" ולא "בעומר"

לפי דמילת לעומר משמע שהוא ליום העומר כך וכך ימים, משא"כ בעומר משמע שעכשיו הוא זמן העומר ואינו שזמן העומר הוא רק יום אחד בט"ז בניסן .135 ולדינא: יש שכתבו שנכון לומר ששניהם היום יום אחד לעומר, ושוב לחזור ולומר היום יום אחד בעומר, ואם חזור רק המילה לעומר אינו כלום .136

הרגיל לומר בעומר ואמר לעומר יצא לפי שאין זה לעיכובא אלא שנהגו כך כדי לבאר יפה בספירת העומר לאיזה דבר ספרו ואין זה מעכב כלל .137 סופר בכל לשון שמבין: יוצא ידי חובה בכל לשון שמבין .138

עשיית מלאכה

נהגו הנשים וה"ה אנשים לא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה ואילך 139. והטעם: משום שי"ב זוגות תלמידי רבי עקיבא שמתו סמוך לשקיעה ונקברו אחר השקיעה והיו העם בטילים ממלאכה ולכן נהגו גם בדורות הבאים לאות אבל על מותם .140

טעם אחר: לפי שהוא זמן שסופרים בו את העומר וכתיב 141 "שבע שבתות" מלשון שבת ובשמיטה ג"כ נאמר שבע שבתות דכתיב 142 "וספרתם לכם שבע שבתות" מה שנת השמיטה אסורה במלאכה אף זמן ספירת העומר היינו אחר שקיעת החמה אסור במלאכה .143

נפק"מ בין הטעמים אם מותר בעשיית מלאכה אחר שספר לטעם א' אסור במלאכה, לטעם ב' שהשביתה קשורה למצווה אחר שספר מותר במלאכה .144 נפק"מ נוספת אחר ל"ג בעומר, לטעם הראשון צריך לשבות ממלאכה רק בל"ג ימי אבלות, ולטעם ב' כל ימי הספירה.

טעם אחר: זכר לנשים צדקניות שהיו באותו דור שקדמו אצל אותם התלמידים לכבדן ולהתעסק בהם לפיכך נהגו שלא לעשות מלאכה באותו העת כי הנשים זריזות במידה זו שטיפלו במתים לתקן מה שגרמו מיתה לבעלים .145

מקורות

.135 ספר מצות העומר סימן ז. .136 ספר אורחות רבינו ח"ב עוד צג בשם הגרי"י קניבסקי זצ"ל. .137שו "ע

הרב תפט סעיף ז. .138 שו"ע הרב תפט סעיף י. .139 שו"ע תצג ד, משנ"ב שם ס"ק יח. .140 טור תצג,

ד. .141 ויקרא כג טו. .142 ויקרא שם. .143טור תצג א . .144 משנ"ב תצג ס"ק יט. .145 הגהו"ת מוהר"א אזולאי תצג ח, בשם ספר התניא.